יום אחד, בהגיעי לביתי במושב בו גרתי, מצאתי על מפתן הדלת גוזל שנפל מהקן, קטן בן יומו, קרח מנוצות, עיניו עדיין עצומות. במכון הזואולוגי אמרו כי הסיכויים להצילו קלושים, הוא אינו יכול לשמור על חום גופו. אנחנו לעומת זאת האמנו בציפי (זה השם שהענקנו לו) וקופסת נעליים הוכרזה כמשכנו החדש. למרבה המזל, על רכושנו הדל נמנה מקרר ישן ומרעיש אשר פלט חום רב מהדופן הימנית שלו, ובתושייתו של בן זוגי, הוצמד ביתו של ציפי לאותה דופן.
ציפי התברר כפייטר, גדל מיום ליום, צימח נוצות, התפתח ובהגיעו לגיל שאפשר להתחיל, התחלנו ללמד אותו לעוף. בתחילה היה מנתר, אח"כ עף בגובה נמוך ולמרחק קצר. בהמשך החל ציפי להישאר לבדו בחצר, עף ומנתר בין העצים. כששבתי הביתה מהעבודה היה ציפי עף ונוחת על כתפי וכשפתחתי את הדלת בבוקר, היה עף ומתיישב על ידית הדלת.
היה זה יום בהיר בו פרש ציפי כנפיים ונעלם. הוא היה עדיין גוזלון ואני דאגתי- האם הוא כשיר לצאת לדרך? אולי טרף אותו חתול? כשפתחתי את הדלת בבוקר, ציפי לא נחת על הידית, חיפשתי אותו בחצר, קראתי בשמו ולא מצאתיו. כששבתי מהעבודה, לא נחת ציפי על כתפי כרגיל. הצבתי קערה ענקית עם פירורים במרכז החצר, וציפי לא חזר. הצטערתי מאוד (או אם לדייק מיררתי בבכי- אבל שישאר בינינו) וקיוויתי שהגוזל המתבגר פשוט יצא לעצמאותו.
בבוקר השלישי פתחתי את דלת הבית, ולא אוכל לתאר לכם את השמחה שהציפה אותי כשעף ציפי ונחת על ידית הדלת. למעשה, ציפי בא לספר לי שהוא בסדר וזו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו. גם אם נפגשנו שוב מתישהו, אולי זיהה ציפי אותי, אך אני לא זיהיתיו בין כל ציפורי הדרור החופשיות והוא לא שב לנחות על כתפי.
עברו שנים רבות והרגע הקטן הזה, כששב ציפי לומר לי שלא אדאג, כי הוא ציפור דרור עכשיו, ואולי גם להגיד תודה על האירוח, נחקק בנשמתי כרגע מאושר מאוד עבורי. יתכן שלדעתכם זהו רגע די חסר משמעות, אך לי – ניתנה זכות למלא תפקיד משמעותי בהגשמת ייעודו של ציפי להיות "ציפור דרור". למעשה, רגע זה היה אחד הרגעים בו הגשמתי אני את ייעודי בעולם.
ולמה אני מספרת לכם את זה?
לכולנו יש רגעים קטנים כאלה, שבשבילם שווה לנו למתוח את קצה גבול היכולת שלנו. רגעים שבהם אנחנו מי שאנחנו- שופעים ומלאי עוצמה, זה לא עולה לנו במאמץ, רק ממלא אותנו בהמון אנרגיה. אנחנו לא רואים את הקשר הישיר שלהם למהות חיינו ולכן לא תמיד מייחסים להם חשיבות, אבל הם לנו שמאפשרים לנו להביא לידי ביטוי את הערכים שלנו וגם מעניקים לנו את הערך.
וכשכתבתי פה את הסיפור על ציפי, הבנתי משהו על עצמי, רמז שניתן לי כבר אז לפני שנים, מאותה ציפור דרור.
אימון , בתפיסה שלי, הוא אמצעי להחזיר את האחריות ואת הבחירה. כי כשאנחנו לא בבחירה, אנחנו לא בחופש. אימון מאפשר לנו ללמוד לפעול מהמניעים הפנימיים שמשרתים את מה שאנחנו רוצים להיות ולא מאלה המשרתים את הפחדים, הדפוסים או את ההרגלים שלנו.
אנשים (ומסתבר שגם ציפורים) הם בעלי עוצמה גבוהה לאין שיעור ממה שהם יודעים על עצמם, או שאחרים יודעים עליהם. האתגר של המאמן או המאמנת, הוא לאתר ולראות את העוצמות האלה, גם כאשר המתאמן בעצמו עיוור להן. עד הרגע בו הוא פורש כנפיים לדרכו העצמאית.
אז האם אני נתתי לציפי את החופש שלו, או שמא נתן אותו הוא לי?